לפני שבוע מישהו שאל אותי מה שלומי ואיך עברה עליי השנה האחרונה ופשוט התחלתי לבכות. ואז ראיתי איך אני נבהלת מהבכי המתפרץ הזה ומכל הכאב שביקש לצאת החוצה ולהנכיח את עצמו.
יום אחרי זה, כביכול במקרה, קראתי פוסט של מישהו שדיבר על החשיבות של לדעת לשהות בכאב ולצמוח ולהתרחב מזה. ואז חשבתי על זה שכל כך הרבה מאיתנו מעדיפות שלא לשהות שם. מעדיפות להמשיך הלאה, מתנגדות לרעיון של להיות לרגע חלשות, לשהות עם הכאב. להתבונן בו, להכיר אותו, לקבל אותו, להבין אותו וללמוד ממנו.
ואני רוצה רגע לדבר על כמה זה כן חשוב.
לפני שנתיים המורה שלי לבודהיזם חשף אותי למושג שנקרא 'קבלה רדיקלית' שמדבר על לקבל את כל מה שעולה בתוכנו ללא שיפוטיות, ללא סלידה וללא התנגדות. פשוט לקבל. לקבל ולהסכים לשפוך אור גם על מקומות שאנחנו בדר"כ מעדיפות שלא להסתכל עליהם, בגלל בושה, ביקורת עצמית, השוואתיות לאחרים, פחד.
לקבל ולהסכים להיות עם הרגשות והמחשבות שעולים גם אם זה לא נעים, או יפה. להסכים מתוך ההבנה שאנחנו מכלול של רגשות, צבעים ותדרים. לפעמים נמוכים ולפעמים גבוהים. ואז עם הקבלה הזו, עם החיבוק הזה של מה שעולה נפתח גם מרחב לאהבה עצמית.
מי שהגתה את המושג 'קבלה רדיקלית' ומלמדת על זה הרבה היא טארה בראך. ממליצה לכםן להיכנס להרצאה שלה על קבלה רדיקלית ועל איך לעבוד נכון עם הקונספט הזה.
גם בקליניקה, עם המתאמנות שלי, 'קבלה רדיקלית' מקבלת מקום של כבוד בתהליכים של אימון רגשי-התנהגותי ובכלל. אנחנו לומדות לעבוד נכון יותר עם הרגשות שלנו ולשנות בעזרת העבודה הזו הרגלים ודפוסי התנהגות, לפתח חוסן רגשי ולהצליח להתמודד טוב יותר עם העולם שאנחנו פוגשות בחוץ.
אם יש בכן קריאה פנימית לעבודת חקירה ולאימון התודעה והלב, אם יש בכן קריאה פנימית להגיע למפגש או תהליך שיעזור לכן להתקרב עוד קצת אל עצמכן מוזמנות לכתוב לי או להתקשר.
שיהיה לנו אביב נעים וצבעוני
איילת