לפני שנה, התבוננתי בחיים שלי וזיהיתי שאין בהם איזון בין נתינה וקבלה, בין עשייה והוויה. בין זמן שאני מקדישה לעצמי לזמן שאני מקדישה לאחרים. היום שלי היה מורכב מעזרה וליווי בתשלום בקליניקה למטופלות, ועזרה, הוראה וליווי בהתנדבות במסגרת נוספת. תשומת הלב שלי היתה מופנית המון החוצה אבל זה גם שירת את הבפנים. ההתנדבות מילאה אותי בתחושת סיפוק ומשמעות, העשייה ניחמה את החלק בתוכי שסיפר לי שאין לי ערך אם אני לא עושה הרבה, ההתנדבות ניחמה את החלק בתוכי שסיפר לי שאני לא חשובה כמו אחרים ועוד

שכבתי אתמול שעה במרפסת והתבוננתי בשמיים. שרפתי לבונה ושמתי כוונה. אש ואוויר. וגם לב. אבל הסופ״ש פרשת ׳במדבר׳ עם ירח חדש במזל שור והאנרגיה היא בכלל של אדמה. אחרי חודש אינטנסיבי של אש ויציאה ממצרים, כל אחד ואחת מהמקום הצר שלהם, הגיעה העת לצעוד במדבר. להתחיל ללכת אל הלא נודע. לפעמים אפשר לטעות ולחשוב שיוצאים ממצרים ומגיעים ישר-אל הארץ המובטחת: אל הבית הבא, האהבה הבאה, העבודה הבאה, ההגשמה הבאה. אבל בחיים בכלל, ובדרך הרוחנית בפרט, ההליכה במדבר היא חלק בלתי נפרד מהמסע והיא מבקשת מא

השמש תמיד שם. גם כשיש עננים והכל חשוך ואפרורי. השמש תמיד שם – זה אנחנו שלא רואים אותה. אם אשאל אתכם מה צריך לעשות כדי לראות את השמש ביום...