לספר סיפור חדש
לפני שנה, התבוננתי בחיים שלי וזיהיתי שאין בהם איזון בין נתינה וקבלה, בין עשייה והוויה. בין זמן שאני מקדישה לעצמי לזמן שאני מקדישה לאחרים. היום שלי היה מורכב מעזרה וליווי בתשלום בקליניקה למטופלות, ועזרה, הוראה וליווי בהתנדבות במסגרת נוספת.
תשומת הלב שלי היתה מופנית המון החוצה אבל זה גם שירת את הבפנים. ההתנדבות מילאה אותי בתחושת סיפוק ומשמעות, העשייה ניחמה את החלק בתוכי שסיפר לי שאין לי ערך אם אני לא עושה הרבה, ההתנדבות ניחמה את החלק בתוכי שסיפר לי שאני לא חשובה כמו אחרים ועוד שלל סיפורים וחלקים שהתעצמו מחוסר האיזון הזה.
אבל יום אחד, עלה בי המשפט: ״אני רוצה לתת יותר אבל לעשות פחות״ משפט שמזכך את האיזון שמבקש להיווצר בתוכי. משפט שהפיח בי תקווה שאולי, סוף סוף, התעוררה בי חמלה ואהבה עצמית אמיתית. כזו שרואה אותי כחשובה, משמעותית, נדיבה וטובה גם אם אני עושה פחות.
לקח לי שנה עד שהצלחתי ליישם את המשפט הזה, להאמין לו באמת, להיות טובה לעצמי באמת ולעזוב. לעזוב את מה שכבר לא נכון עבורי ופוגע בי ולהשיל מעליי תפקידים, אנשים, מסגרות ותחומי אחריות שחיזקו את הסיפורים הלא מיטיבים שבתוכי.
לקח לי שנה להעז לבדוק אם הסיפורים האלה כבר ישנים ולא באמת שייכים לאיילת של היום ולהבין שאני כבר לא חייבת להיות עבד שלהם.
לקח לי שנה, לבחון אם אני יכולה להסתדר בלי הסיפורים האלה ואם אני חזקה מהם.
אני עדיין בודקת. יום-יום. זה לא פשוט לשחרר היאחזויות פנימיות בחלקים בתוכנו שהיו איתנו עשרות שנים. זה לא פשוט לשמוט סיפורים שהתחפשו לחברים. אבל זה אפשרי. ממש אפשרי. ואני רואה את זה קורה ומשתנה.
ואני יודעת שאני לא לבד בסיפור הזה. לכולנו יש סיפורים בתוכנו שדוחפים אותנו לעשייה או להימנעות. יותר מדי החוצה או יותר מדי פנימה. אבל הם רק סיפורים וחשוב לעצור ולבחון אותם מחדש. דרך המשקפיים של מי שאנחנו היום. רק ככה נהיה חופשיים באמת להיות מי שאנחנו יכולות ויכולים להיות.
לא עבדים של סיפורים בתוכנו, לא עבדים של סיפורים שמחוצה לנו, לא עבדים של החברה, של מסגרות או של מערכות יחסים שמזינות את ההשקפה הלא נכונה שיש לנו על עצמנו ועל העולם.
אפשר לתבוע בעלות על הסיפור שלנו
ואפשר גם, לספר סיפור חדש.
״לשחרר את עצמך היה דבר אחד, לתבוע בעלות על העצמי המשוחרר - היה דבר אחר״ (טוני מוריסון מתוך הספר ׳חמדת׳)
תגובות