Search

מותר לחלום...

אני חולמת על עולם שלא יהיה בו טוב ורע. לבן ושחור. יפה ומכוער. נכון יותר לומר שאני חולמת על עולם שיהיו בו את כל אלו, כפי שהם קיימים היום, אבל עם שינוי משמעותי בדרך בה אנחנו תופסים את אותם הניגודים. עולם בו נבין שהאמת שלי לא יותר טובה משל אחרים וכי אמיתי, מוסרי, יפה וצודק נמדדים לא מול הדיעות הפרטיות שלי אלא צריכים לעמוד במבחן האתיקה והמידה הטובה כפי שדיברו על זה פילוסופים רבים כגון אריסטו, אפלטון וסוקרטס.


אבל למה אני חולמת על עולם שכזה? והאם הוא יוכל להתקיים?


מספר פעמים בשבוע אני נוסעת באוטובוס לדרום תל אביב. לפני כמה שנים, צבע העור הבולט בקרב נוסעי האוטובוס היה צבע עור בהיר. אך הדברים השתנו. כיום רבים מנוסעי האוטובוס הם כהי עור יוצאי מדינות אפריקה או דור שני שלהם, ילידי הארץ. ילדים שלא מכירים מציאות אחרת ושמבחינתם ישראל היא הבית שלהם ועברית זו שפתם.

יום אחד התבוננתי בנוסעים ופתאום התמלאתי שמחה. שמחה? איך זה ייתכן? הרי לרוב מול מראה שכזה נשמע בתוכנו קול שאומר: "זו המדינה שלי״, ״הם לא שייכים״, ״פלשו לכאן״, ״לוקחים לנו״ ועוד שלל אמירות גזעניות שאפשר לשמוע בחברה שלנו. מצער, כיוון שהחברה הישראלית הוקמה ברובה על ידי נשים וגברים שהגיעו או ברחו ממדינות אחרות, ממשטרים עריצים, משנאה ומרדיפה על בסיס גזע ודת.


והנה פתאום עולה בתוכי קול אחר. עולה שמחה. שמחה כי המגוון הזה של הצבעים, המראות, הדתות, השפות והתרבויות פשוט מרגיש יותר נכון, יותר צודק ויותר יפה. כי הרי הנפרדות הזו והאמונה בעליונות של דת אחת, עם אחד, גזע אחד על פני אחרים, מעולם לא הולידה משהו טוב. לעומתה - אהבה, קבלה, חמלה וראייה רחבה - לעד יולידו יותר ויותר רגעים של חסד - תקופות של חסד. לעד הן יעזרו לנו כאנושות לצאת מימי הביניים החשוכים ולהביא יותר אור לעולם.


אבל השמחה שהתעוררה בתוכי באוטובוס לא תתקיים לנצח כיוון שהעולם הקיים הוא עדיין עולם דואלי בו קיימים ניגודים רבים וכיוון שבכל התרבויות קיימות הגדרות סובייקטיביות שונות למה הוא דבר טוב, צודק ויפה: במדינה אחת צבע עור כהה זה יפה ונורמטיבי ואילו במידה אחרת זה יקוטלג כזר או אפילו מפחיד. במדינה אחת צבע עור בהיר זה טבעי ויפה ובמדינה אחרת העור הלבן מסמל תקופות חשוכות של אפרטהייד, כיבוש ודיכוי.


אז איך לומדים מחדש להשיל מעלינו את התוויות שצברנו במשך כל חיינו על אנשים, דתות, מקצועות, גברים, נשים וכולי? איך מתפכחים מאשליית הנפרדות והעליונות הזו שטבועה בנו כמעט בעל כורחנו?


בשביל לענות על השאלה הזו אנחנו צריכים לחזור לסוקרטס, שטען שכְּלֵי ההבחנה שלנו צריכים להיות מוסר ותבונה ושבאמצעות כלים אלו נוכל להשתחרר מהאשליה, מהבורות הקיימת בכולנו. לטענתו אדם אשר בוחן בתבונה את מעשיו ומשווה אותם לערכי המוסר המוחלט, יוכל באמצעות מחקר זה להבחין בין טוב ורע אוניברסלי, ומשהבחין בכך יוכל בעצמו לעשות טוב ולהימנע מרע.

גם הבודהה מזמין אותנו לעשות את אותה ההבחנה באומרו: "הימנע מרע. עשה טוב. טהר את התודעה. זוהי תורת הבודהה". בנוסף הבודהה גם מציע לנו לטפח בתוכנו 'מידות טובות' - איכויות כגון אהבה וחמלה, לעצמנו ולאחרים, על מנת שאלו ישמשו עבורנו ככְּלֵי הבחנה מיטיבים ויאפשרו לנו להתבונן בעולם מתוך משקפיים חפות מבורות.


שני חכמים ופילוסופים אלו אשר חיו פחות או יותר באותה המאה אך ביבשת שונה, מזמינים אותנו למחקר פנימי אשר יעזור לנו להטיל ספק באותן פרדיגמות תרבותיות אשר נולדנו לתוכן. פרדיגמות אשר לאו דוקא הולמות את הערכים והאתיקה שלנו עצמנו. ולכן עתה, משהבנו שעלינו לגייס את כוח התבונה ואת עבודת המחקר הפנימי, עלינו להתחיל לשאול את השאלות הנכונות. שאלות שיעזרו לנו להגיע לתיקון האדם שאנחנו על מנת שנוכל אנו להשפיע לטובה ולסייע לתיקון העולם.

כי הרי העולם שלנו, אחד הוא. והוא שייך לכל בני האדם. לכל המינים, הגזעים והדתות. ולא רק לנו בני האדם. גם לבעלי החיים, הצמחים והמינרלים. כולנו כאן על אותו הכדור וכולנו מחוברים ברשת של קשרים ואינטרקציות, חלקן בגלוי, חלקן בנסתר. מחקרים מראים היום שגרגר חול קטן מאפריקה יכול להשפיע על מערכת אקולוגית שלמה באמאזונס ועל החמצן שאנו נושמים כאן בישראל – אז מכאן רק הגיוני שגם האדם הזה שנוסע עמי באוטובוס, לבטח קשור אליי בצורה זו או אחרת. אולי דרך אלפי קשרים נסתרים אבל עדיין - קשור.


אז איך ניתן ליישם היום את אותן הצעות חכמות של פילוסופים כגון הבודהה וסוקרטס? מה אנחנו יכולים לעשות כאן ועכשיו על מנת לצמצם ולו במעט את הבורות ופרדיגמות הנפרדות שבתוכנו?

הבודהה אמר: "הנפרדות היא האשלייה הגדולה מכולן" וכתלמידים במרכז אנטאקראנה אני ושאר התלמידים מנסים להביא את זה לידי ביטוי ולתרגל את זה בחיי היום-יום שלנו כמה שניתן. עבורי, לתרגל פילוסופיה מעשית זה ללמוד משפט שאמר פילוסוף חכם לפני 2500 שנה ולעשות מאמץ נכון לחיות על פיו היום, כאישה, כתלמידה, בישראל 2020. כי הרי ישראל של היום מאפשרת לנו, אלו הרוצים לעשות תיקון אדם ותיקון עולם, כל כך הרבה הזדמנויות לעשות זאת. אחת ההזדמנויות הללו, לדוגמא, התקיימה בחודש יולי האחרון בו יצאנו להתנדב עם ילדי פליטים בשכונת שפירא בדרום תל אביב. התנדבות שהיתה משמעותית ומרגשת גם לנו המתנדבים לא פחות מלילדים. הזדמנות נוספת עבורי לנפץ את אשליית הנפרדות ופרדיגמת הפחד והשנאה שמושרשת בנו עוד מילדות, היתה כשהחלטתי להתנדב במסגרת פעילויות "ימי ים" ובחרתי ללוות יום כיף לילדים ונשים פלסטיניות שהגיעו מחברון לחוות את הים בפעם הראשונה(!). בפעם הראשונה כי למרות שהן גרות במרחק שעה וחצי ממנו, הן לא יכולות להגיע אליו מתי שהן רוצות. והנה לי ניתנה האפשרות להציג להן ישראל אחרת, והזדמנות עבורי להיות אדם אחר. אדם אשר לא נכנע לפחד ולשנאה ויוצא עוד קצת מאזור הנוחות המוכר שלו.

עבורי באופן אישי, תחושת המשמעות בשתי התנדבויות אלו הגיעה מכך שהיו לי הזדמנויות להרחיב את מעגל החמלה והנתינה שלי כך שיכיל היום גם ילדים עם צבע עור או שיוך דתי שונה משלי. הזדמנויות שאיפשרו לי להיות טיפה יותר האדם שסוקרטס מזמין אותנו להיות. הזדמנויות שהזמינו אותי לבחור לראות את הטוב האוניברסלי, את המאחד, את היופי באנשים שהורגלתי לחשוב שהם שונים ממני. תזכורות לכך שמוסר מוחלט הוא לפעול למען הצדק והטוב, למען השיוויון והחופש. של כל בני האדם.


סוקרטס אמר: "חיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לו לאדם לחיותם". ועוד מספרים שהוא היה האדם החכם ביותר כיוון שהוא אמר ש"כל מה שאני יודע - הוא שאינני יודע". אז אקח ממנו השראה ואאחל לכולנו שנזכור מדי פעם שאולי אנחנו לא יודעים, שנזכור שכולנו מחוברים בתוך רקמה אנושית אחת, ושנסכים לעשות עוד צעד אחד פנימה אל עבר תיקון האדם שאנחנו - ובמקביל גם נעשה צעד החוצה אל עבר תיקון העולם. העולם של כולנו. ללא הבדל דת, גזע ומין.



2 views0 comments

Recent Posts

See All