top of page
Search

להביא את הרוח

השמש תמיד שם. גם כשיש עננים והכל חשוך ואפרורי. השמש תמיד שם – זה אנחנו שלא רואים אותה.

אם אשאל אתכם מה צריך לעשות כדי לראות את השמש ביום מעונן, אולי תגידו לחכות שהעננים יתפזרו. אבל אני רוצה להציע פתרון אחר והוא – להביא את הרוח.


בימים הכואבים והנוראיים שעוברים על המדינה שלנו ועל כולנו כאינדיבידואליים, רוב הזמן אנחנו מרגישים שיש המון חושך סביבנו. הרבה כאב, אבל, תסכול, כעס, פחד וייאוש. כולנו פגשנו ועדיין פוגשים חוסר וודאות, אובדן של תחושת הביטחון והשליטה על החיים שלנו, אנחנו מרגישים ומרגישות שהרבה ממה שחשבנו כבר לא תקף, אשליות שמתנפצות, אמונות שמתערערות ורובנו מרגישים כמו ספינה מטולטלת בים סוער. ובדיוק כמו על תזוזת העננים שיחשפו בפנינו את השמש, גם על הים הסוער אחראית הרוח.


חיים נחמן ביאליק כתב: ״אין רואים את הרוח, אבל היא הנוהגת את הספינה, ולא הסמרטוטים האלה המתנפנפים מעל התורן לעיני כל." ובימים האלה, הפרספקטיבה הזו, זו של הרוח, מלווה אותי, מנחמת אותי, מעוררת בי תקווה ומזכירה לי שיש פה רוח כלשהי, שאנחנו לא רואים, שחלקנו מאמינים בה וחלקנו לא - ושהיא זו שנוהגת את ספינת חיינו והיא זו שתחשוף בפנינו את השמש מבעד לעננים.


אז מה היא הרוח הזו ומה זה אומר להביא את הרוח שתפזר את העננים?

ובימים כאלו שהכל מרגיש כל כך כואב, שהאדמה מדממת, שהלב שלנו נשבר, שאנשים מאבדים כל כך הרבה בעולם החומר כמו בתים, פרנסה ובעיקר אנשים - איך אפשר לפנות לעולם הרוח?


אז לא רק שאפשר אלא זו חובתנו. דווקא בימים שכאלו, חשוב שננסה להרים את הראש למעלה ולחפש את השמש. בתוך החושך הגדול לחפש את האור או להדליק אותו בעצמנו. להתבונן על העננים ולזמן את הרוח לכאן ועכשיו – לעולם החומר בו אנחנו חיים. וזה לא פשוט, הרי אנחנו מוצפים בכל כך הרבה כאב כרגע, ולמרות רגעים של אור, רגעים של אחדות העם, נדיבות, עוז רוחם של החיילים והחיילות והערבות ההדדית, עדיין יש הרבה חושך. ואין זה מפתיע. הרי בעולם החומר בו אנו חיים יש דואליות ואם יש אור יש גם חושך. וכרגע החושך מאוד גלוי לכן בשביל לראות יותר אור עלינו להביא את הרוח שתפזר את העננים, כלומר לזכור את האור ואת הקיום שלו וגם לזכור שיש לנו את היכולת להתחבר אליו ולהביא עוד ממנו לעולם הזה.


בתורות הרוחניות השונות מדברים הרבה על האור הזה, יש המתייחסים אליו כאלוהות ויש שמתייחסים אליו גם בתור האור שקיים בתוכנו אך לרוב אנחנו לא מחוברים אליו. הוא קיים בתוכנו אבל מכוסה בכל כך הרבה שכבות של נפרדות, בורות, אנוכיות ועוד אלמנטים שמרחיקים אותנו ממנו ובכך מרחיקים אותנו מאהבה, מחמלה, מחוכמה, אחדות, נדיבות ומכל מה שחסר היום בעולם...


מאז השבעה באוקטובר אני מחפשת אותו, את האור הזה. בתוכי, באחרים ובעולם, וכשאני לא מוצאת אני פונה לחוכמה העתיקה ולרעיונות מעולם הרוח. בהמשך הכתוב אני רוצה לחלוק איתכם.ן בזהירות ובצניעות כמה מוטיבים רוחניים שעוזרים לי בימים אלו. הם לא מקטינים את גודל הזוועה, הם לא מזמינים לניתוק או אדישות והם לא מבטלים או שופטים את כל הרגשות הקשים שכולנו חווים כרגע, אבל הם כן מוטיבים שיכולים אולי לתמוך בנו ולאפשר לנו למצוא נחמה, השראה וכוחות בשעה קשה זו ולהזיז קצת את העננים.


אחד המוטיבים המרכזיים שיכול לתמוך בנו כרגע הוא חוק המחזורים שמגיע אלינו מההֶרמֶטיציזם ומזכיר לנו ש"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ“ (קהלת), החוק שמזכיר לנו שהחיים הם לא לינאריים אלא יותר נעים בצורה מעגלית כספירלה ושאנחנו כעם, כמדינה, כבני אדם, כאנושות נפגוש שוב ושוב את אותם השיעורים, הנעימים והנעימים פחות; נפגוש שוב ושוב לידה ומוות, חושך ואור, מלחמה ושלום, קיץ וחורף, כישלונות והצלחות וכולי. שוב ושוב נקבל את ההזדמנות לחוות מחזור כזה או אחר, ללמוד ממנו וללמוד את עצמנו דרכו ובתקווה לצמוח. שוב ושוב ושוב...


וכשזוכרים שזה לא מופע חדש, שזה כבר קרה בצורה כזו או אחרת, שהיו מופעים נוראיים מזה, אבל שגם היו מופעים יפים ומרהיבים, כשזוכרות וזוכרים שהחיים מעגליים ושהעולם דואלי ומורכב ממופעים שונים – זה יכול לעזור לנו להסתכל מהפרספקטיבה של הרוח, זו הנצחית שראתה כבר הכל, זו שמביאה את העננים אבל גם מפזרת אותם. זו המאפשרת תקומה לאחר השואה, חזרה לחיים אחרי הקורונה וזו שתאפשר את השיקום והריפוי אחרי השבעה באוקטובר ואחרי המלחמה הנוכחית.


אני זוכרת שלפני כשנה יצא לי לראות ברחובות תל אביב זוג, שני גברים, הולכים שלובי ידיים ונראים מאוהבים. מראה תל אביבי נורמטיבי למדי, אבל נורמטיבי בימינו אנו. התבוננתי בהם והתרגשתי. התרגשתי כי נזכרתי. נזכרתי שלפני פחות ממאה שנה הם לא יכלו ללכת ככה ברחוב ולהפגין את אהבתם בפומבי. התרגשתי כי חשבתי על אותם להט"בים שחיו לפני מאה שנה. ותהיתי האם היתה בליבם תקווה ואמונה שיום אחד א.נשים שכמותם יוכלו ללכת כך ברחוב. תהיתי האם הם חשבו על חוק המחזורים והבינו שיום אחד זה יהיה שונה. הרי מספיק להסתכל כרגע בעולם ובמדינה שלנו כדי לשמוע קולות שקוראים לשלילת זכויות מקהילת הלהט"ב וממשלות שאף מוציאות זאת לפועל. היום זה נראה לנו לא סביר כי הנה העולם הולך לכיוון ליברלי ונאור אבל בחוק המחזורים כמו בחוק המחזורים - תמיד יכול להיות מחזור מאתגר בשנית. כי העולם, עולם החומר, לפעמים נוח ולפעמים לא, לפעמים ליברלי ולפעמים שמרני.


עוד מוטיב רוחני שיכול לעזור ולתמוך בימים קשים אלו הוא הרעיון של הארעיות מהפילוסופיה הבודהיסטית שמזכיר לנו את הזמניות של כל דבר בעולם החומר ואת העובדה שכל מה שמתחיל סופו להסתיים וששום דבר הוא לא סטטי בעולם שלנו; לא מצב של שלום וגם, לא מצב של מלחמה. הכל זמני. על פי הפילוסופיה הבודהיסטית ופילוסופיות נוספות, אם נזכור שהכל בהשתנות מתמדת יהיה זה נסבל יותר עבורנו להכיל את השינויים. שינויי העונות במהלך השנה, התנודות במצב חשבון הבנק שלנו, השינויים במערכות היחסים שלנו ואולי אף את התנודות הקשות שאנחנו עוברים בימים אלו.


"אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים" טען הפילוסוף הקדם-סוקרטי היראקליטוס, משפט שמתמצת את טענותיו אודות העובדה שהדבר הקבוע היחידי בעולם הוא ההשתנות, התנועה. היראקליטוס מזמין אותנו לזכור שהחומר תמיד ישתנה ולכן כדאי לנו להישען על הרוח - על 'הלוגוס' (התבונה האלוהית) המאחד את התנועה שבין הניגודים: בין חושך לאור, בין שובע לרעב, בין יום ללילה. יש משהו מנחם בלדעת שגם הלילה הכי חשוך יסתיים בסוף ויופיעו הקרניים הראשונות של השחר. יש משהו מנחם בימים אלו בלהתרכז באור ולהתבונן על כל היוזמות האזרחיות המרגשות, ההירתמות, המסירות, ההתגייסות, רגעי האומץ, אחוות הלוחמים ועוד...


וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה'

וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. (ירמיהו, לא, טז)


אז אם אנחנו זוכרים שהכל משתנה ולא קבוע, מכאן שתמיד קיימת האפשרות שיהיה יותר טוב. וזה מוביל אותי למוטיב הרוחני האחרון שמלווה אותי בימים אלו. התקווה.


במיתולוגיה היוונית, האל זאוס יוצר אישה מושלמת בשם פנדורה ומעניק לה את כל המעלות הטובות וגם נותן לה במתנה תיבה שנאמר לה לא לפתוח לעולם. בתיבה שכנו כל הצרות והרעות שקיימות בעולם. פנדורה יורדת לעולם בני האדם ובשלב מסויים סקרנותה גוברת עליה והיא פותחת את התיבה. באותו הרגע כל הדברים הרעים יוצאים לעולם וברגע אחד העולם הופך ממקום טוב לגיהנום. בשלב זה פנדורה נבהלת וסוגרת את התיבה. אבל הסיפור שלנו ממשיך וכמו בעולם החומר הדואלי - לא היו בתיבה רק דברים רעים. בתחתית התיבה הסתתרה גם התקווה. המעלה שמאפשרת לבני האדם להתמודד עם כל מה שיצא מהתיבה קודם לכן. בסוף המיתוס פנדורה מקבלת הזדמנות לתקן את מעשיה, היא חוזרת לתיבה ומשחררת ממנה את התקווה והעולם חוזר להיות מקום טוב לבני האדם.


מעניין לראות במיתוס הזה את היחס בין כל הרעות שיש בעולם לבין מעלה אחת בודדת שיכולה להביא מזור כל כך גדול. וזה לא מפתיע, הרי לתקווה יש עוצמה גדולה. היא מאפשרת לנו לדמיין את השמש שתפציע מבעד לעננים, לדמיין את האביב שיבוא אחרי החורף הקשה, להאמין בשינוי לטובה, לתקן ולפעול ולהאמין בריפוי ובלידה מחדש. לא משנה כמה מוות יצא מהתיבה לפני רגע. ואין ספק שזה מרגיש כרגע שפנדורה פתחה שוב את התיבה וכל כך הרבה צרות וזוועות יצאו לעולם: המוות, השכול, האנטישמיות, הבורות והשנאה. אבל גם הסיפור של האנושות לא הסתיים ואני רוצה להזמין כל אחד ואחת מאיתנו לפתוח את תיבת פנדורה הפרטית שלו ולאפשר גם לתקווה לצאת ממנה ולמלא את הלב שלנו ואת המדינה שלנו בציפייה לטוב ואמונה בעתיד טוב יותר.

כנראה לא במקרה ההמנון הלאומי שלנו מדבר בעיקר על תקווה, אחרי תיבות פנדורה רבות שנפתחו במשך מאות שנים. אבל הנה אנחנו כאן ולמרות כל הקשיים שחווינו קמנו מההריסות. וכמו הפניקס – ייצור מיתולוגי הנשרף ומת ובורא את עצמו מחדש מתוך האפר שלו, גם אנחנו נקום שוב – עם תקווה בלב ואמונה בכל הטוב שכן אפשרי. לכולם.


"בשעות קשות באמת, אנו יכולים לפעול בשתי דרכים – או לאבד תקווה ולשקוע בהרגלים של הרס עצמי, או לראות בכך אתגר ולמצוא את כוחנו הפנימי. הודות ללימודי הבודהה, יכולתי לבחור בדרך השנייה" (הדלאי לאמה)


 

אני מקדישה את המילים הללו לכל אלו שאיבדו מישהו או משהו במלחמה שהחלה בשבעה באוקטובר.

מי ייתן וכולנו נהיה חופשיים מסבל, מבורות, מנפרדות ומשנאה. מי ייתן וכולנו נדע ימים טובים יותר, בשורות טובות ושנזכור את הרוח והתקווה.



96 views0 comments

Recent Posts

See All

コメント


bottom of page