Search

ביום שהחלטתי להפסיק להיות ענייה

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתה לי את ההשקפה שמבחינה כלכלית אני ענייה. שאין לי מספיק, שאני צריכה לחיות בצמצום, שאני לא חיה ברווחה. תקופות מסוימות בחיי, אובייקטיבית, המצב גם היה נכון כמו אצל סטודנטים רבים, בעלי עסקים בשנים הראשונות לעסק וכו׳. וזאת למרות שיש לי משפחה תומכת ביותר והורים שתמיד נתנו לי את כל מה שאני צריכה ואף יותר מזה.


אבל השנה, שנת ה-40 שלי, החלטתי שנמאס לי. נמאס לי לשכנע את עצמי ולהוכיח לעצמי שאני צודקת ושאין לי רווחה כלכלית. החלטתי שאני יכולה, שמגיע לי (כמו לכולם), ושזה אפשרי עבורי לשפר את מצבי הכלכלי ולחיות ברווחה מתוך הידיעה שרווחה שכזו לא רק תאפשר לי לעשות יותר דברים שאני אוהבת אלא גם תאפשר לי לתת יותר מעצמי לעולם. לתת יותר מהזמן שלי, מהכישורים המקצועיים שלי ובאופן כללי לחלק יותר מהמתנות שיש לי לתת.


אמנם כולנו הגענו לעולם עם מתנות פנימיות ועל הדרך גם אספנו מתנות נוספות, אבל השאלה היא מה אנחנו עושות עם המתנות שקיבלנו. האם אנחנו נותנות מהן או שומרות אותן לעצמנו. הרי מתנות מהותן להינתן, ולהבדיל ממתנות חומריות - מה שיפה במתנות הפנימיות שלנו הוא שהן לא מוגבלות.


אם יש לי את היכולת לאהוב - אני יכולה לאהוב עוד ועוד, אם יש לי את היכולת לטפל באנשים אני יכולה לטפל שוב ושוב,


אם אני אדם שיודע לשמח, לצייר, לחנך, לרפא, לתכנן, להנהיג, לגשר בין אנשים, לרקוד, לבשל ולהזין אנשים וכל מתנה יפה אחרת שקיבלתם - אם יש לכם מתנה, למה לא לתת אותה כמה שיותר??


רבי נחמן מברסלב אמר: "חדלו עוד מלהיות עניים, שובו אל האוצרות שלכם והיו משתמשים בהם''.


אז השנה החלטתי שאני מפסיקה להרגיש ענייה, ומזכירה לעצמי בכל יום שאני עשירה במתנות. ועם התזכורת הזו מגיעה גם אחריות. כי אם יש לי מתנות ואני לא נותנת אותן, אם יש בי נדיבות אבל אני לא פועלת מתוכה, אם יש לי יכולת לעזור מקצועית אבל אני לא עושה את זה מספיק, אם בורכתי ביכולת לשיר אבל אני לא משמיעה את קולי - אז אני לא באמת מגשימה את הפוטנציאל שטמון בי, אני לא מזינה את העולם בפירות שגדלו על העצים שלי. והפירות קיימים אז למה לא??



בתרבות מצרים העתיקה יש מושג שנקרא ׳מאעט׳ ומשמעותו היא צדק. אבל לא צדק במובן שאנחנו מכירים אלא צדק אישי של כל אחד ואחת מאיתנו. לחיות ב'מאעט שלי' משמע להביא לידי ביטוי את היכולות, המתנות והפוטנציאל שלי.



בפפירוס מפורסם שנקרא 'טקס שקילת הלב', אפשר לראות איך לאחר המוות שוקלים את ליבו של המת אל מול נוצה קלת משקל על מאזניים של האלה מאעט - אלת הצדק. אחד הדברים שבוחנים הוא האם הוא חי חיים של צדק והאם הוא עשה צדק עם המתנות שהוא קיבל ושיתף אותן עם העולם. האם יש בליבו חרטה על דברים שרצה לעשות, מתנות שרצה לתת ובסוף בחר שלא.




גם אנחנו כאן ועכשיו יכולים לדמיין מאזניים שכאלו וכבר עכשיו לשאול את עצמנו האם אנחנו עושים צדק עם עצמנו. האם אנחנו מוציאים אל האור את כל המתנות והיכולות היפות שיש לנו או האם אנחנו בוחרים ובוחרות לשמור אותן לעצמנו ורק לדעת שהן קיימות. במצרים העתיקה מציעים לנו לשאול את עצמנו מה יש לנו לתת לעולם ואיך אנחנו יכולים להגשים את הייעוד שלנו ולהנכיח כמה שיותר את הערכים והרעיונות שחשובים לנו כדי שכשנגיע ל'טקס שקילת הלב' שלנו הוא לא יהיה מלא בחרטה או אשמה.



בהמשך להזמנה הזו אני בוחרת בתקופה האחרונה להתהלך בעולם כאילו יש לי שפע של מתנות להעניק. מתנות קטנות וגדולות, מתנות של הלב ומתנות של כישורים מקצועיים, מתנות של חומר ומתנות מהרוח. לשים לב למתנות וגם להעניק אותן.


אבל עד כאן הפילוסופיה - ועכשיו עולה השאלה איך אנחנו יכולים לתרגל את זה באופן מעשי?


אשתף במקרה שקרה לי: לא מזמן הייתי במסגרת לימודים יומית ושמעתי מהצד מישהי שאמרה שהיא לא הביאה איתה ארוחת צהריים. נחמץ לי הלב. אותו לב שביום אחד אולי יעמוד למשפט על אותם מאזניים שמזכירים במצרים העתיקה. אחרי מספר דקות אמרתי לה ששמעתי שהיא לא הביאה ארוחת צהריים ושאלתי אם היא רוצה את הכריך שהבאתי איתי. הסברתי שיש לי עוד מנה ושזה בסדר מבחינתי. אותה אישה התרגשה עד מאוד. והאמת שגם אני התרגשתי. היכולת לוותר על משהו שרצית על מנת שלמישהי אחרת גם יהיה טוב היא תרגול מעשי של לעשות צדק עם הרצון שלי להיות אדם טוב יותר ותרגול של נדיבות. באותו הרגע, לאותה אישה – נתתי שתי מתנות. וגם לעצמי.


חצי שעה לאחר מכן ישבנו ושוחחנו, שיתפתי אותה לגבי מצבי הכלכלי כשלפתע הגיע מישהו ואמר לה שהוא חייב לה כסף ומסר לידיה 120 ₪. לאחר שהלך, היא הגישה לי את הכסף ואמרה "קחי – זה בשבילך". לאחר שניסיתי לסרב והיא סירבה לסירוב מצאתי את עצמי בהכרת תודה על מעגל השפע שיצרנו אני והיא. באמצעות החומר – כל אחת מאיתנו העניקה לשנייה ממתנת הנדיבות שלה.


זה היה תרגול מעשי מפתיע ומרגש. תרגול שהצריך משתינו זיהוי של הזדמנות לתרגול והתמסרות למה שהופיע – בסיטואציה ובתוכנו.


איך לדעתכם אותה אישה הרגישה כאשר מסרה לי את סכום הכסף? האם הרגישה חרטה או שאולי חוותה התעלות מעצם המתנה שהעניקה?


איך לדעתכן הייתי מרגישה אם לא הייתי נותנת לה את הכריך שלי? האם הייתי נהנית לאכול אותו בידיעה שלמישהי אחרת אין? האם הוא באמת היה מזין אותי?


בקלות יכולנו שתינו להתעלם מההזדמנות לנתינה כפי שלכולנו יש מתנות שאנחנו יכולים לתת ולעיתים בוחרים שלא לעשות כך.


אבל מדוע אנחנו נמנעים מכך? מה עוצר אותנו מלתת את המתנות שלנו?


אמנם יש לנו כל כך הרבה סיבות מדוע להעניק מהמתנות שלנו אבל יש גם הרבה סיבות למה לא: תודעת החוסר והעוני שלעיתים משתלטת עלינו, תרבות הצריכה המעודדת אותנו לצבור עוד ועוד, החרדה המשתקת שאולי יחסר לנו בעתיד, חוסר הכרה לצורך של אדם אחר שמופיע מולנו או אולי בכלל חוסר הכרה בערך שלנו ובמתנות שלנו, קטנות או גדולות, שיש לנו להעניק לעולם.


וכל אלו הם מכשולים שמונעים מאיתנו לתת יותר. מכשולים שמורכבים מאמונות ותבניות מחשבה שמעצבות את הדרך בה אנחנו תופשים את המציאות ואת הדרך בה אנחנו תופשים ותופשות רעיונות כגון שפע, עוני, נתינה, קבלה, עושר ואושר. ומכאן שהדרך לתת יותר מהמתנות שלנו היא לבחון את האמונות האלו, לבדוק ביננו לבין עצמנו איזו אמונה רלוונטית ואיזו אמונה "רכשנו" מהחברה, מהסביבה הקרובה שלנו או אולי מאירוע שקרה לנו והגדיר אצלנו את מידת הנתינה או מידת ההבחנה ביכולת שלנו לתת או ביכולת שלנו להכיר בערך שלנו.


זה לא מובן מאליו שנכיר במתנות שלנו ועוד נבחר לתת אותן לעולם וכמו הרבה דברים בחיים זה עניין של תרגול.


אני מאחלת לכולנו שנדע לראות, להכיר ולאהוב את המתנות שלנו,

שנדע לזהות את ההזדמנויות להעניק אותן למי שיכול להיתרם מהן,

ושנדע לחלוק אותן באהבה ונדיבות עם העולם.

­­­א.נשים זקוקים למתנות של כולנו.

16 views0 comments

Recent Posts

See All